אזכור

 Posted by at 21:07  אישי
מאי 082011
 

איפה שהוא בבית של ההורים שלי מונח שיר שכתבתי כילדה. הוא מדבר על פרחים נובלים ומאבק לחיים.
את השיר כתבתי לסרן ניר פורז וסמל נחשון וקסמן. לא הכרתי אותם… אבל משהו בכל הסיפור שלהם, בהקרבה, נגע בי. כל כך נגע בי שישבתי לכתוב על זה שיר.
אני זוכרת בדיוק מה עשיתי ומה לבשתי באותו הערב כששמעתי על הניסיון ההצלה.

אני גם זוכרת את אסון המסוקים… מראות הקיטבגים הזרוקים ואת רוני דניאל מגמגם… עומדת במגבת מול הטלויזיה הקטנה בחדר שינה של ההורים שלי. המומה.

אני זוכרת מסוקים עוברים מעל הבית שגרתי בו בנהריה, ירי קטיושות בחמש בבוקר ואת רעש הפצמ"רים שהיו חיילי צה"ל מפגיזים בחזרה.

אני זוכרת את הטלפון של נילי ביום שרונן נהרג… הייתי בהשלמה חיילית… באותו היום יצאתי להצטלם לתעודת הקצינה שלי. הנחתי שאף אחד לא יחפש אותי כי גם ככה לא הייתי זמינה בקורס והשארתי את הנייד בבסיס.
אבל נילי חיפשה אותי, היא חיפשה אותי מהרגע שהיא שמעה ואני לא הייתי זמינה ושמעתי את זה במקרה בחדשות של 12 בצהריים.
הרמתי לה טלפון, אמרתי לה שתגיד שלא נכון, שזה רונן אחר. אבל זה לא היה.
לקחתי את הנשק ורצתי לחדר אוכל לחפש מפקד שישחרר אותי… שאני אגיע להלוויה… והגעתי, בקושי.

רונן ואני למדנו בכיתות מקבילות מכיתה א' ואם אני אפשפש בתמונות מהגן, יש סיכוי שאני אגלה שהיינו יחד גם בגן, בכל זאת, נהריה.
גרנו שני בתים אחד מהשניה, מה שהוביל למשחקים משותפים בחופשות… ממחבואים ועמודו דרך שוטרים וגנבים ודגלינו. לא היינו חברים הכי טובים, אבל היינו חברי ילדות.

אני זוכרת שכשחזרתי מההלוויה, היה גשום וסוער וביטלו את התס"חים שתוכננו לנו לאותו ערב. אחד מהחברים שלי לקורס ניסה להסביר לי איך רונן נהרג… איך זה קרה כי מבחינתי זה לא היה נתפס. לא היה בזה שום הגיון… גם התמונות שפורסמו למחרת בעיתון לא עזרו… רק הזמן.

בשנים הראשונות עוד הייתי מגיעה לטקסים בבית עלמין, אחרי כמה שנים ויתרתי הפסקתי. הזיכרון איתי. לא משנה אם זה רונן, ארי-רם*, ליעד (בני כיתתי) או כל אחד מהחיילים ששמעתי את הסיפור שלהם… אני יודעת שאני פה בזכותם.

 

*ארי-רם נהרג ברפטינג בדרא"מ.